מקור שבועות מ״ז ב:י״א-י״ב
11 שְׁנֵי מַלְוִין וּשְׁנֵי לוֹוִין וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ; מַלְוֶה וְלֹוֶה וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה;
12 שְׁנֵי מַלְוִין וְלֹוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – הַיְינוּ מַתְנִיתִין; שְׁנֵי לוֹוִין וּמַלְוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – מַאי? תֵּיקוּ.
פירוש חידושי הרי"מ על שבועות מ״ז ב:י״א-י״ב
11 שם יד בעה"ש עה"ת כו'. מבואר בעזה"י בחי' לח"מ סימן ל"א ע"ש. וגם למה נקיט הדינים בשטרות לא בע"פ ע"ש. היינו מתני' ג"כ מבואר שם. לכאורה איך הדין שניהם נשבעין. הא לפי' תוס' בשמא יוציא הפקדון הוא שתהי' שבועה לבטלה שיתברר שהאמת כן ע"ש. ומסיק בש"ס מי נשבע תחלה כו' דשמא לא ישבע זה שא"ב ויוציא הלה ויהי' לבטלה. ולכך זה תחלה שאינו ברשותו ע"ש. וא"כ איך ישבע מי תחלה שמא לא ישבע הלה ולא יטול ושוב דנין רק עליו דזו באה בפ"ע ויהי' בירור גמור ע"י העדים שלוה ויהי' שבועתו לבטלה וגם על הב' כנ"ל. וראוי להיות שיטלו בלי שבועה מטעם זה כמו שם. וי"ל דלא חשיב בירור ע"י שלא ישבע הב' ולא יטול דמ"מ אין שבועתו לבטלה דאם לא הי' נשבע לא הי' ברור כלל יותר דהי' שניהם שוים ששניהם לא נשבעו ועדיין בב"א ספק מי כדין והי' צורך לשבועתו ודוקא שכשיוצאים יהי' בירור שגם בלא שבועה הי' מבורר כנ"ל. וא"כ אפשר דכשהאחד אמר שאינו רוצה לישבע ולטול שוב הב' נוטל בלא שבועה דחשיב שדאין רק עלי' אף שתחלה הי' שניהם. ואינו מוכרח:
12 עוד ק' גבי מלוה ולוה א' דנשבע לוה על השאר דלענין השבועה יהי' כב' מלוין וב' לוין וב' שטרות. דכת אחת מעידה על לוה שנשבע שקר ויפסל. וי"ל חסר: